לפני יומיים טיפלתי באישה, מפגש הראשון שלנו. הבקשה שלה הייתה לאפשר זמן ומרחב ללב שלה. בעוד היא צפה לה במים ושוקעת למדיטציה עמוקה, ציפור דרור נכנסה אל המתחם וניסתה ללא הצלחה למצוא את דרכה החוצה. הציפור התמקמה מול חלון שקוף, ופעם אחר פעם, נתקלה בחלון בניסיון לעוף החוצה. שמעתי אותה נחבטת שוב ושוב וליבי יצא אליה.
הצלחתי איכשהוא לפתוח לה דלת בתקווה שתצא החוצה אך היא לא הצליחה לצאת.
הבטתי בציפור נחבטת שוב ושוב ושוב על אותו חלון, היא הזכירה לי את טבעה של המחשבה, עיקשת, חוזרת על עצמה שוב ושוב, מבלי לראות את המציאות, מבלי לראות את האשליה. ליבי נמלא חמלה, אל הציפור ואל המיינד העייף שאינו מצליח להרפות.
הסיטואציה כולה הייתה כל כך משונה שהבנתי שבדרך מסתורית הציפור היא חלק משמעותי מהמפגש עם האישה שבין ידיי.
באחת הצלילות, המטופלת שלי בשקט עמוק מתחת למים ושתי ידיה על ליבה. אני עומדת יציבה במים והציפור עדין מולי נחבטת שוב ושוב בניסיונותיה לצאת כאשר לפתע — חתול נכנס דרך הדלת הפתוחה , מזנק, תופס את הציפור בפיו ויוצא מיד.
קול בהלה עלה מפי ונשמתי נעתקה! תוך שתי שניות ״אספתי את עצמי״ מלווה את המטופלת חזרה אל פני המים. מצאתי את עצמי על הציר שבין החוויה המטלטלת בתוכי לבין השקט העמוק של המטופלת, נושמת אל תוך הדברים.
רבע שעה אח"כ הסתיים הטיפול. הבאתי את המטופלת אל הקיר, היא פקחה עיניים והביטה בי במבט שכולו לב. לאט לאט כשחזרו המילים, החלה לשתף אותי בחוויה המפעימה שעברה ואז אמרה- ״הייתה צלילה אחת, עוצמתית במיוחד, היה נדמה לי ששמעתי קול אבל הקול לא היה שלי. נכון?״
עניתי ״כן, זה היה הקול שלי. אני סקרנית לשאול אותך, מה היה עבורך בצלילה הזו?״ שאלתי.
״זו הייתה צלילה שבה מתתי וראיתי שהמוות אינו מפחיד ולא פחדתי למות״
כל הגוף שלי הצטמרר. שיתפתי אותה מה קרה במרחב בזמן שהיא עברה דרך שער המוות הזה. השיתוף הוליד אינספור תובנות עבור שתינו, למידה שעדין מהדהדת בתוכי. מסע למידה רב רבדים שכזה מגלם בתוכו את כל מהות המים עבורי ואת המסע בגישת הנוכחות במים.