איסקיה, איטליה. מאי 2019
עיניי עצומות. הרגליים עדיין לא התנתקו מהקרקע, ורק הראש נשען אל התמיכה של שנטם, אך כבר משתחרר ממני כאב שעולה כבכי. האפשרות לנוח במודע על התמיכה שמוענקת לי ממורתי ושותפתי לדרך מביאה גל שחרור של כאב, שנמשך דקות אחדות. לאחר שהגל חולף, הגוף שלי מוכן לעבור לציפה.
הבקשה שלי מהטיפול הזה הייתה להתחבר לתמיכה של החיים/אלוהים בי.
הבריכה התרמית באיסקיה מלאה במים חמים שעולים מבטן האדמה. אני מרגישה שהם חמים מדי וגם השמש יוקדת, ואני מבקשת משנטם שתיקח אותי לצל. רק שאין הרבה ממנו כאן. היא לוקחת אותי עם הפנים לקיר, כך אני מניחה, כי הרגליים שלי נוגעות בו, כשאני מקופלת כמו עובר עם הגב אל תוך הבטן שלה, כשהידיים שלה מכסות לי את העיניים ונותנות לי מחסה מהשמש.
התנוחה הזו טובה לי, אני מרגישה מוגנת. שוב גל גדול של בכי וכאב עולה. אני מרגישה ברחם, רגע לפני יציאה לעולם, ולא רוצה לצאת. לא רוצה לצאת לעולם על כל משימותיו ומטלותיו, לא רוצה לצאת אל מה שהחיים ידרשו ממני. אני נשארת מקופלת, מניחה את ידיי על הידיים של שנטם שמכסות את העיניים שלי, ולוחצת חזק. גל של רגש עובר, אנחנו נותנות לו את הזמן. אני משתפת אותה בתחושות שלי, ופתאום שואלת: ״אני מדברת יותר מדי? אני מבקשת יותר מדי?״
זה כאב ישן ומוכר, הכאב של ״אני יותר מדי בשביל העולם הזה״. כאב שאותו מכירים מי שקשה להם לקבל, לסמוך ולהרפות. מי שרגילים יותר לטפל באחר, ושהחוויה הבסיסית שלהם מגיל צעיר היא שהם כאן לתמוך בעולם. ללמוד את המקום ההפוך או המשלים, זה חלק ממסע החיים בעבורי.
טיפול במים כזה אפשר לשוחח, לשתף ולבקש, ושנטם נותנת לי אישור חם לבקש ולהגיד ככל שאצטרך. אני מבקשת ממנה להניח את הרגליים שלי על שפת הבריכה, חצי במים חצי ביבשה. כל כך נעים לי פתאום (הבריכה ממוסגרת בשיש קריר, שמאזן את חום המים). אני נזכרת במעבורת מנאפולי שלקחתי שלשום ושהקאתי בה את נשמתי, ומרגישה בת מזל לחיות על היבשה. התנוחה שמתרחשת עכשיו לא נמצאת בשום חוברת הדרכה ובאף קורס למטפלים – כמה חשוב להישאר פתוח וגמיש, ולהסכים להיפגש עם המציאות המשתנה בלא-נודע.
אנחנו נשארות שם הרבה זמן, כל כך טוב ונוח לי, ואני נותנת לנוחות הזו להתרחב לכרית אינסופית. אני מרגישה את אלוהים סביבי, הוא מספר לי על מתנת הרגישות שהוא נותן לי ומצייד אותי בה ליציאה מהרחם, וכך, בספונטניות, מגיע רגע שאני רוצה לצלול ולצאת לדרך, ומבקשת אטם.
מתחילות צלילות עדינות, כשהרגליים שלי עדיין ביבשה אך הראש כבר בתוך המים. לפתע אני רוצה את המים, כולי רוצה, ואני נכנסת לצלילה מוחלטת בכל הגוף.
בתוך המים אני מרגישה עד כמה הנשימה שלי עמוקה ונינוחה. אחרי חורף קשה עם אסטמה וקשיי נשימה, הנה הנשימה שלי מופיעה ונשמעת במלוא הדרה, ואני מתמלאת בהודיה על האפשרות לנשום, על החיים. הכרת התודה מתרחבת: כלפי הגוף שלי שהביא אותי עד הלום, כלפי שנטם שקשובה אליי ומאפשרת לי. היא מקפלת אותי כתינוקת אל חזה, ואני מרגישה אותה כאמא שלי האהובה ממיליון גלגולים.
היא מקרבת אותי אל הקיר, כסימן לקראת תום הטיפול. כשהיא משעינה אותי אל הקיר, טיפות של גשם קרירות מתחילות לזלוג מהשמיים, ולי נדמה שהמים צוחקים. אני צוחקת איתם.